(מתוך ההקדמה לספר)

ברורה היא החלוקה בין מצוות עשה לבין מצוות לא תעשה: הראשונות מחייבות עשיית אנוש, פעולה, יצירה מכל סוג שהוא; והאחרונות שוללות, מונעות את האדם מלעשות דבר מה.

מצוות השביתה זרועה פעמים רבות בספר זמנים: בשבת, ביום הכיפורים ובכל יום טוב, מיוחדת היא מבחינה זו.

לא רק שיש מצוות לא תעשה "שלא לעשות בו מלאכה" (שמונה ציוויים!), אלא שכנגד כל מצוות לא תעשה יש מצוות עשה, אך תמוהה, המצווה לשבות. ונשאלת השאלה: מה טיבה של שביתה זו ואיזו עשייה יש בה? הרי כל כולה היא אי-עשייה.

התורה מצווה אותנו על עוד שביתות שיש בהן כדי ללמדנו על מגמת מצוות השביתה. שתיים מהן בספר זמנים:

אחת היא מצוות עשה להשבית את החמץ, מן הדעת ומן התודעה, מן החשיבה ומן החשיבות, מן הצורך ומן הצריכה:

"שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ מִלִּבּוֹ וְיַחְשֹׁב אוֹתוֹ כֶּעָפָר, וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל, וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כֶּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל".

המצווה השנייה היא מצוות עשה להתענות ביום הכיפורים. וזה לשון הרמב"ם:

"מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת יֵשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהִיא לִשְׁבֹּת בּוֹ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה".

לא רק "שלא לאכול ולשתות בו", שהיא מצוות לא תעשה אחרת, אלא גם "לשבות", לבטל מן הדעת ביום הקדוש את האכילה והשתייה, כחלק מעינוי הנפש.

המצווה השלישית נמנית עם הלכות שנת השמיטה, החלה אחת בשבע שנים, "לשבות מעבודת האדמה", כלומר להפקיר את הקרקע ואת הפירות.

השביתה היא אם כן הפסקה פעילה, "לעשות את השבת", הנעשית מזמן לזמן, ומשמעה ביטול תודעתי: להניח, לעזוב, לשמוט ולהפקיר את מקורות השעבוד של חיינו: המלאכה, החמץ, האכילה, השתייה והנכסים. ודאי שיש בכל אלו צורך לאדם, אלא שמתוך הנחיצות וההכרח, הוא נמשך אחריהם, ובמאמץ להשיגם, מצרף גם את מה שאין בו צורך, את המיותר.

שועה הוא האדם אל צורכי השעה, שדרישותיו של הזמני הופכות בהן לנצחיות, עד שהזמני נחשב נצחי, והנצחי נעשה חולף כזמני. הזמן מתעתע גדול הוא. כמה קשה להסיר את "תענוגי הזמן" מן הלב, כמה ערמומיים הם "הבלי הזמן ותחבולותיו", וכמה מפתה לישון את חיינו ולא לשים על לב את צעדינו. לכן, קבע לנו הקדוש ברוך הוא עתים מזומנות לפנות בהן את הדעת ונחשוב רק כלפי מעלה, מועדים שנתוועד בהם כולנו עם היעד שבחיינו.

בשבת נוספה על כל אלה גם שביתת המקום, המחייבת את האדם לקבוע את שביתתו בתחום מסוים, "לקנות שביתתו", ולא לצאת ממנו.

(להקדמה המלאה חלק א' - להקדמה המלאה חלק ב' - ₎

מבנה הספר:

הספר חולק לשני כרכים.

כרך א -

הלכות שבת.

הלכות עירובין.

הלכות שביתת עשור (יום כיפור).

מפתחות שנוספו לספר:

מפתח להלכות שבת

הצומח בספר זמנים

מפתח מידות ומשקלות

מפתח לספרי הי"ד החזקה.

הספר כולל איורים רבים, בייחוד בהבהרת רשויות השבת, עירובין, קידוש החודש וסוכה. נושאים אלו מתקשים בהם רבים, ואלו שלומדים רמב"ם בבקיאות - זוהי אבן הנגף הראשונה שמפילה רבים, המתייאשים מלהמשיך וללמוד.

כרך ב -

הלכות שביתת יום טוב.

חמץ ומצה (פסח).

שופר (ראש השנה) סוכה ולולב) ארבעת המינים).

שקלים (מצות תרומת מחצית השקל למקדש).

קידוש החודש (ראשי חודשים וסוד העיבור).

תעניות (הצומות).

מגילה וחנוכה עם נספח קריאת ההלל.

הספר כולל איורים רבים, ביחוד בהבהרת האסטרונומיה של קידוש החודש והחישובים המדוייקים לדעת האם יראה הירח ביום ראש החודש הצפוי (זהו סוד העיבור). נושא זה מדולג בדרך כלל על ידי הלומדים, ואנו תקווה שהפכנו את הדברים לבהירים יותר ולמעניינים לכל התאב דעת.